קבל 3 הצעות ביטוח רכב מ3 חברות ביטוח לקבלת הצעת מחיר לחץ כאן

ת"א (תל-אביב-יפו) 63522/05 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לוי נתנאל - ניתן פס"ד ואח' . תק-של 2007(4), 29730.
========================================


ת"א (תל-אביב-יפו) 63522/05 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לוי נתנאל - ניתן פס"ד ואח'שלום תל-אביב-יפו
ת"א (תל-אביב-יפו) 63522/05
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
נ ג ד
1. לוי נתנאל - ניתן פס"ד
2. לוי שמואל
 
בית משפט השלום תל-אביב-יפו
[30.12.2007]
 
כב' השופטת ארנה לוי
 
בשם התובעת - עו"ד בן - חיים
בשם הנתבע - עו"ד דואני
 
פסק דין
 
בהתאם להסכמת הצדדים פסק הדין ניתן על בסיס החומר המצוי בתיק וסיכומי הצדדים ובהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984. העובדות וההכרעה תפורטנה בקצרה.
1.    ביום 23.8.98 ארעה תאונת דרכים בה היה מעורב רכב בעל מספר רישוי 2998358 (להלן: "הרכב"). ברכב נהג הנתבע 1. בתאונה נפגעו נוסעים ברכב. השימוש ברכב לא היה מבוטח בפוליסת ביטוח רכב בת תוקף על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970 (להלן: "הפקודה") והנתבע 1 נהג ללא רישיון נהיגה תקף. התובעת שילמה לנפגעים פיצויים בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") ונשאה בהוצאות נוספות. תביעה זו היא תביעת חזרה בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק. כנגד הנתבע 1 ניתן פס"ד בהעדר התייצבות כאשר גם בכתב ההגנה שהגיש לא הציג טענות הגנה של ממש. המחלוקת היא בעניין זכאותה של התובעת לחזור אל הנתבע 2 (להלן: "הנתבע").
2.    התובעת טענה בתצהיר שהוגש מטעמה כי הנתבע הוא "הבעלים, המחזיק, המפעיל ובעל השליטה ברכב והתיר לנתבע 1 ולא מנע ממנו לנהוג ולהשתמש ברכב". יאמר מיד כי לא הוצגו כל ראיות התומכות אף באופן קלוש בטענה זו. הנתבע לא היה רשום במשרד הרישוי כבעל הרכב וכלל לא הוצגה ראיה על זהות הבעלים הרשום נכון למועד התאונה. אין כל ראיות המראות כי הנתבע היה בעל או מחזיק הרכב או בעל זיקה כלשהי לרכב במועד האירוע. P

3.    התובעת צרפה דוחות חקירה שנערכו עבורה. הרשום בדוחות הן עדויות מפי השמועה אשר לא ניתן לבסס עליהן ממצאים. עם זאת, גם אם היינו מתעלמים מכך, הרי שגם לפי דוחות החקירה לא ניתן ללמוד את שמבקשת התובעת ללמוד אלא ההיפך. בהתאם לדוחות אלו הנתבע 2 מנהל חברה לסחר מכוניות בחדרה בשם: "ש.ל. מרכז הרכב חדרה בע"מ". הוצגה תעודת ביטוח חובה לסחר רכב, ללא ציון מספרי רישוי של רכבים, במנורה חברה לביטוח בע"מ, לתקופה 3.8.98 - 31.7.99, כאשר בעל הפוליסה היא חברת "מרכז הרכב לוי שמואל", והנהג הנקוב בשם הוא הנתבע. החוקר ציין בדוח, על פי מידע שנמסר לו ומקורו לא ברור, כי הרכב נמכר לחברת מרכז הרכב ביולי 1997 ללא העברת בעלות. החוקר ציין כי להתרשמותו הרכב נמכר והועבר לנתבע 1, בן משפחתו של הנתבע, עוד לפני התאונה ללא בצוע העברת בעלות. החוקר ציין בתמיכה להתרשמותו זו את העובדה שהנתבע 1 הוא שתיקן את הרכב לאחר התאונה וכן את העובדה שעל הרכב היה שלט "למכירה" המפנה לקבלת פרטים לנתבע 1. בדו"ח נוסף שנערך לאחר מכן ציין החוקר כי הנתבע 1 מסר לו כי הרכב היה ברשותו ובשימושו במשך כחמש שנים לפני התאונה. מעבר לכך לא צורפה כל ראיה אשר עשויה לקשור בין הנתבע ובין הרכב, בין חברת "מרכז הרכב" ובין הרכב וגם לא בין הנתבע ובין חברת "מרכז הרכב".
4.    הנתבע בתצהירו מסר כי מעולם לא היה המחזיק או הבעלים או בעל השליטה ברכב וכי גם דוחות החקירה של התובעת עצמה תומכים בטענתו זו.
5.    ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי על פי בדיקתו ברשם החברות לא קיימת חברה בשם "ש.ל. מרכז הרכב חדרה בע"מ". עוד טען כי מסקנותיו של החוקר בדוחות החקירה, על פיהן הרכב הועבר עוד לפני התאונה לנתבע 1, אינן הגיוניות ושגויות. נטען כי הנתבע יכול היה למנוע את התאונה כיון שהוא מסר את הרכב לנתבע 1. נטען כי הנתבע היה צריך להביא ראיות על מנת להוכיח שאין לו קשר לרכב, כמו זימון הנתבע 1 לעדות. ב"כ הנתבע טענה כי לא ניתן היה לאתר את הנתבע 1, אשר היה עצור במשך תקופה ארוכה בנסיבות אחרות. נטען כי אם הייתה יודעת שקיימת מחלוקת על עצם קיום החברה הייתה מציגה ראיות, מה עוד שחוקר התובעת עצמו ציין בדו"ח שערך כי בקר במשרדי החברה. נטען כי לא ניתן לאמץ רק חלקים מדוחות החקירה. נטען כי הרכב לא היה רשום בספרי החברה בשנים לפני התאונה, שהרי אם היה רשום- ביטוח הסחר היה מכסה אותו.
6.    לאחר עיון בחומר המצוי בתיק ובטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, גם בהתחשב בכך שמדובר בפסק דין על דרך הפשרה. לטעמי מדובר בתביעה חסרת בסיס אשר אינה נתמכת בכל ראיה ואשר ראוי היה לא להגישה כלל או למחקה בשלב מוקדם, כפי שהמלצתי לתובעת עוד במסגרת ישיבות קדמי המשפט. אין כל מקום לקבל התביעה, אפילו באופן חלקי.
7.    זכות החזרה של התובעת מבוססת על סעיף 9(א) לחוק. בהתאם לסעיף זה, הכלל הוא העדר זכות חזרה. לכלל זה חריגים. קיימת לתובעת זכות חזרה לבעל רכב או מחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג ברכב ללא ביטוח לפי הוראות הפקודה (ובהתאמה להעדר הזכאות על פי סעיפים 7(6) או 7א לחוק, אליהם מפנה סעיף 9(א)). מדובר באחריות שילוחית, המצטרפת לאחריות המשתמש, להבדיל מאחריות אישית או מעורבת (ראה: ע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית , פ"ד לה (2) 383). על התובעת, אם כן, בתביעתה זו כנגד הנתבע, להוכיח שני יסודות: האחד, כי הנתבע הוא "בעל רכב" או "מחזיק" במובן הוראות החוק הרלוונטיות. השני - גם אם הנתבע הוא "בעל רכב" או "מחזיק"- כי "התיר", במובן הוראות החוק, לנתבע 1 השימוש ברכב במועד הארוע. P

8.    לא הוצגה כל ראיה בדבר היות הנתבע בעל הרכב או המחזיק ברכב במועד הארוע. הנתבע אינו רשום כבעל הרכב במשרד הרישוי. לא הובאה כל ראיה כי הרכב היה בחזקתו באותה עת. גם החברה, אשר התובעת חולקת כעת על עצם קיומה, למרות שחוקר מטעמה ביקר בה ורשם זאת בדוח החקירה שלו, לא הייתה רשומה כבעלת הרכב ולא הוכח כי הייתה המחזיקה ברכב, כך שאין כלל צורך להידרש לשאלת הרמת המסך בין החברה למנהלה, אם אכן הנתבע הוא מנהלה. זאת ועוד יותר. הראיות היחידות שהוצגו מטעם התובעת הם דוחות החקירה, מהם עולה כי הנתבע וגם החברה, אשר לגביה נטען כי מצויה בניהולו, לא היו בעלי הרכב או המחזיקים ברכב זה מספר שנים לפני התאונה. אם סברה התובעת כי דוחות החקירה והמסקנות בהם שגויים - חייבת הייתה להמשיך ולחקור ולנסות ולהשיג ראיות נוספות, בין היתר על ידי מיצוי הליכים מקדמיים בתיק ובקשות לגילוי מסמכים, שאלונים ועוד. התובעת לא עשתה זאת, הסתפקה בדוחות החקירה מטעמה, עדויות מפי השמועה אשר כלל אינן תומכות בטענותיה, והעדיפה לטעון בסיכומיה כי הדוחות שגויים ולא הגיוניים וכי יש לאמץ רק חלקיקי ממצאים מתוך הדוחות. התנהלות זו אינה רצינית. על התובעת, תאגיד סטטוטורי, לשקול היטב צעדיה ולבחון ראיותיה טרם הגשת תביעה. עליה להימנע מהגשת תביעת סרק, מקום בו לטענותיה אין כל תמיכה ובסיס בראיות.
9.    מעבר לנדרש אציין, כי גם אם היו מתקבלות טענות התובעת לעניין היות הנתבע "בעל הרכב" או "המחזיק", עדיין, קיים שלב מהותי נוסף. על התובעת להוכיח כי הנתבע התיר את השימוש ברכב, שהרי זכאית היא לחזור אל בעל הרכב או המחזיק רק משום היותו מתיר השימוש.
10.  בית המשפט העליון בע"א 7580/03 קרנית נ' צורדקר (18.1.07) קבע כי מטרת זכות החזרה של התובעת היא עונשית: "לקרנית אמנם עומדת זכות חזרה כלפי מתיר השימוש ברכב אולם אין זו זכות מוחלטת. הזכות מותנית בכך שהתנהגותו של מתיר השימוש...הייתה נגועה באשם...יסוד האשם, שמצדיק את הפקעת זכותו לפיצויים של מתיר השימוש ברכב שלא דאג לביטוח, הוא אשר מצדיק גם את קיומה של זכות החזרה כלפיו. בהישמט אותו יסוד, שבה הזכות לפיצוי על כנה, וכתמונת ראי, נשללת זכות החזרה של קרנית" וראה גם החלטותי בת.א. (ת"א) 53094/05 קרנית נ' הרוש (26.12.06) ובת.א (ת"א) 50812/05 קרנית נ' סבג (22.8.07). בענייננו - על פי הבסיס העובדתי שהונח בפני, לרבות דוחות החקירה מטעם התובעת עצמה, לא הוכח כי לנתבע היו יכולת שליטה או פיקוח על הרכב במועד הארוע. לא הוכח כי הרכב היה בחזקתו. לא הוכח כי לנתבע הייתה אפשרות למנוע שימוש ברכב ולא הוכחה זיקה כלשהי לשימוש בו ולתפעולו. לא ניתן לומר שבנסיבות אלו הוכח שמדובר בבעל רכב או מחזיק הנגוע ב"אשם", אשר "התיר" את השימוש ברכב או שיכול היה למנוע השימוש ברכב.
11.  לאור כל האמור לעיל התביעה כנגד הנתבע נדחית.
12.  התובעת תשא, בנסיבות העניין, בהן נחסך ניהול הליך הוכחות, בתשלום שכ"ט עו"ד הנתבע בסך 5000 ₪ בתוספת מע"מ ובהוצאות המשפט.
 
 
ניתן היום, כ"א בטבת, תשס"ח (30 בדצמבר 2007), בהעדר הצדדים. 

תודה לחברי חיפוש עבודה ו-השכרת רכב