ART בעולם הביטוח

מושג זה, ART מתייחס להעברות סיכון שאינן ביטוח סטנדרטי. ברב מקרי העברת הסיכון לצד שלישי קשורה בביטוח. זו העברת סיכון שלא באמצעות ביטוח סטנדרטי. המטרה העיקרית היא האפשרות לתת לפירמה להתמקד בco business, לנסות להעלים התמקדות בסיכונים ע"י תשלום כסף, והעברת הסיכון לאחר, ההון או המשאבים האחרים יכולים להיות מופנים מהעיסוק העיקרי של הפירמה- המחיר הוא תשלום של פרמיה. הכלים של ART הם כדלקמן:

  The surplus lines market    

      זהו כורח רגולטיבי לעיתים ומתייחס למקרים שבהם מוצע ביטוח לא ע"י חברות ביטוח מורשות. כמו ביטוח pull- יש ביטוח שחברות רגילות לא לוקחות על עצמן, וחב' ביטוח הפועלת באופן מסוים עשויה לסרב לקבל את הסיכון. במקרה כזה מנגנון כזה הוא מנגנון של מבטחים שפועלים תחת פיקוח פחות קפדני, ומוכנים לקבל על עצמם את אותם הסיכונים. למשל יש נהגים שלא יכולים לקבל ביטוח בשל היסטוריית הנהיגה שלהם- היו מעורבים בהרבה תאונות וכד', וחלק מהמעורבים אותרו וזוהו כמסוכנים וחב' ביטוח לא תרצה לבטח אותם, אך חייבים ביטוח רכב, לכן ישנו ה"פול"- גוף משותף של כל חב' הביטוח, כל אחת לפי אחוזיה, יש לפןל תעריף מאד גבוה, אך אותו נהג חייב לקבל זאת על עצמו כי אף חברה אחרת לא מקבלת אותו.

     הסיבה שבגינה מבטחים נכנסים לפה- כי הם פחות מפוקחים ויש להם יותר גמישות בקבלה ובתפעול חברות אלו. אך זוהי דרך ביטוחית שתמיד תתיחס לאלו שלא מצליחים לקבל כיסוי בדרך סטנדרטית- בדרך הרגילה התעריף זול יותר. הנפח של הפול גדל בתקופות של hard market, אלו תק' שבהן יש חיתום קשוח, ומחירים גבוהים יחסית, אך יותר בצד החיתומי, והרבה מהאנשים נדחים ונאלצים ללכת לפול, ובתק' אחרות, כשיש יותר תחרות, והחיתום יותר גמיש, השוק הזה יקטן, כי רב האנשים ימצאו מקומם בשוק הסטנדרטי. תופעה שקיימת פה היא מעגל החיתום- זו תופעה המתארת מצב, שבו במחזוריות של בין 3 לחמש שנים, הסביבה הביטוחית עוברת מחזור של שוק נוקשה hard market המאופיין ברמות מחירים גבוהות ובחיתום נוקשה- התעשייה מקפידה על הכללים הבלתי כתובים של קטלוג סיכונים וקביעת מחיר לפי הסיכון. החברות מרוויחות כראוי והכול מרוצים. אחרי תקופה, אם נקבל לא 100% לפי הספר, נכבוש נתח שוק ונרוויח, ואז המחירים יורדים החיתום פחות קפדני, והרווחיות מתחילה להישחק, וזה סוג של כדור שלג והכול נגררים אחרי התופעה, אחרי שנה- שנתיים הרווחיות נשחקת עד לתחתית מסוימת, ומגיעים לsoft market: שוק בו לא מקפידים על חיתום, רמות המחירים נמוכות, והתחרות בין המבטחים היא קשה. ואז מישהו מתעצבן- בעל מניות ומתחילים להעלות מחירים, והשוק מתיישר בהתאם- כי כולם מפסידים כבר. שוק ביטוחי הבריאות הקולקטיביים- עבר בשלוש השנים האחרונות תהליך שהביא אותו לתחתית, ממצב שבו היה שחקן אחד אגרסיבי- הראל, למצב של תחרות עזה, ועכשיו מתחיל ללכת לכיוון השני.

      חשוב לדעת את זה כי אם אנו ארגון הרוכש ביטוח ומודעים לתופעה זו – זה ישפיע על ההתנהגות שלנו- בשוק נוקשה לא נרצה לנעול עצמנו בחוזה ונעשה חוזה קצר טווח, בשוק תחרותי מנגד נוצר אינטרס לרכוש כיסויים ארוכי טווח. זהו מעגל חיתומי- הרווחים של חב' הביטוח מגיעים ממקור חיתומי- קביעת מחיר לפי סיכון, ומגיעים להם רווחים אף מרווחי ריבית והשקעות כיון שבביטוח ראשית הלקוח משלם, ובהדרגה החברה משלמת תביעות, גם אם היא יודעת מראש את התביעה, הכסף שוכב אצל החברה בממוצע לחצי שנה, והחברה מתמחרת בראש מחיר בהתאם לש"ר שהיא צופה להרוויח. אם לבעלי מניות יש יעד רווח, המתמחר- האקטואר מביא לידי ביטוי את שני מקורות הרווח- רווחי הון והרווח החיתומי. כשיש ציפייה לרווחי הון משמעותיים, החברה תהיה מוכנה להתפשר במעגל החיתומי- תק' מוצלחות מבחינת ההשקעות ß השוק רך מבחינת חיתום, ולהפך. בתק' שיא בבורסה חב' הביטוח מנסות להביא כסף הביתה- הביטוח הופך לדרך להכניס כסף- לצד ההשקעות. 

            self insurance

      הרעיון הביטוחי- נסמך על חוק המספרים הגדולים- קיבוץ של סיכונים רבים, בצורה כזו משיגים את התוצאה שסטיית התקן של ההפסדים ב"פול"- בהקשר של קבוצת סיכונים, הולכת וקטנה ככל שמספר הסיכונים הולך וגדל. ככל שגוף יותר גדול, הוא יכול להעריך בביטחון גבוה יותר את גובה ההפסד הצפוי. ככל שיש לי יורת סיכונים קטנים- אני יכול להעריך את גובה ההפסד בממוצע. בצד הביטוח היתרון הגדול ביותר שלה- שהיא מאד גדולה. אנו מניחים שהסיכון לגניבת רכבי לא שונה אם אבטח או לא את הרכב, ועובדה שאני קונה ביטוח, ושאני מוכנה לשלם על כך כסף, ושאני מוכנה לקנות ביטוח וחב' הביטוח מוכנה למכור לי- כי אני בסיכון, וחב' הביטוח שמבטחת עשרות אלפי רכבים מאפשר לה להעריך בדיוק גבוה את ההפסד הממוצע- ויכולת זו נותנת לה יתרון עלי כפרט.

      מנגד אותו יתרון שיש לחב' הביטוח מול הפרט הבודד לא קיים בהכרח מול גוף גדול, למשל צה"ל- יש לו עשרות אלפי רכבים, בעצם מה היתרון של גוף כזה לבטח את הרכב נגד תאונות (ביטוח רכב) - אין להם יתרון כי הם מספיק גדולים בשביל להעריך בעצמם מה שחב' הביטוח תעריך עבורם ולכם הפרמיה שהם ישלמו תהיה בכל תקופה דומה לגובה הנזקים שיגרמו להם בלי ביטוח. הפרט- חושש שהאוטו שווה 50,000 ופרמיה עולה 5,000, עדיף לי- כי זה או 0 או 50,000 והמתח לא טוב ליץ מנגד אם אני חברה עם אלפי רכבים הנקודה אינה חסכון, ובפול פרמיית הביטוח משקפת סיכון ממוצע, והסיכון הממוצע הוא שרוה הסיכויים שזה יתממש  בפול הממוצע. אם אני לא חשוף לתנודתיות גבוהה לא כדאי לע לקנות ביטוח- הם עושים מה שקורה אצלי באופן טבעי- ואני מעדיף לחסוך הוצאות אלו, ולכן אני עשוי לבחור בביטוח עצמי- לספוג את המשמעויות של ההפסד. בארץ זה בולט- בחברות ליסינג מימוני- יש להם עשרות אלפי מכוניות בחב' הליסינג והיא לא צריכה ביטוח, ולכן הן לא רוכשות ביטוחים למעט ביטוחי חובה וחבויות מסוימות ובוחרות בביטוח עצמי.

      ביטוח הרכוש על הרכב עצמו יהיה דומה סטטיסטית למה שחב' הביטוח תמכור לי ולכן לא ארכוש זאת. כל הניתוח מותנה בתופעה אחת, שעומדת בבסיס חוק המשפרים הגדולים- שהסיכונים ממלאים שני תנאים- אחד – שהם דומים, והשני- הם בלתי תלויים במידה רבה. הגדולים לא חוששים שבבת אחת יהיה לי נזק עצום. גופים יכולים להתייחס לחוק המספרים הגדולים- אם הם גדולים בפני עצמם מבלי להעביר לחב' ביטוח רכב- זה יקרה אם יש מספר רב של חשיפות והן בלתי תלויות- הסיכונים מפוזרים וזה אמור לנקות את השולחן מקטסטרופות, וכל סיכון בפני עצמו הוא לא מאד גדולß כל סיכון הוא עצמאי ולא כואב, ולא יקרו בבת אחת ß נוצר פיזור טבעי. במצב כזה כדאי לפעמים לחברה לבצע ביטוח עצמי ולא לשלם לחב' הביטוח את הפרמיות שכוללות גם רכיבי הוצאות ורווח.

 

           captive insurance company

      מבטח שבוי הוא חב' ביטוח שקיימת בעיקר בכדי לבטח את הסיכונים של חברת האם שלה. כשבפועל זה לא תמיד חברת האם, אך זון לא חב' ביטוח רגילה ויש עליה בעלות מרכזית והיא מבטחת את הסיכונים של חב' האם. התכונות העיקריות של כזה הן: המבטח השבוי לוקח על עצמו את הביטוח העצמי, אבל קולט את כל הסיכונים לתוך חברת בת שלוקחת על עצמה את הסיכונים הללו. חב' הביטוח השבויה היא middle ground בין ביטוח עצמי, לבין חב' ביטוח חיצונית. יש לה תכונות מסוימות שדומות לחב' ביטוח, אבל הרבה פחות נוקשה. פחות מפוקח, הוא יכול להיות מוקם off shore- מחוץ לגבולות ארה"ב, המקום הפופולארי הוא ברמודה, שם הן גם פחות מפוקחות מאשר בארה"ב, אך ביטוח זה מספק כסות יותר רשמית לתוכניות ביטוח עצמי. בסופו של יום מבחינת החברה שמעבירה סיכונים- הרעיון דומה לביטוח עצמי, אבל זה לוקח את זה לכיוון של התמקצעות. מתי כדאי להקים חב' ביטוח כזו? כשיש שוק נוקשה וקשה להשיג כיסויים במחירים סבירים. בסופו של דבר כל חב' ביטוח גם אם היא עושה חיתום גובה תעריף ממוצע כלשהו- לא תמיד הגוף המבוטח מצליח לשכנע את הגוף המבטח שהוא יותר טוב מהממוצע- אינפורמציה א-סימטרית- לא תמיד רוצים לחשוף את האינ' ולי יש אותה ולמבטח אין. במצב כזה אם הסיכון נמוך באופן יחסי, תשלום הביטוח לפי ממוצע עלול להיות גבוה מהסיכון האמיתי. במקרה כזה העובדה שהביטוח/ניהול הסיכונים מבוצע "בתוך הבית" מאפשר לחברה ליהנות מכל היתרונות של הפחתת הסיכון. הקטנת הסיכון במקרה כזה תתורגם לתשלום פרמיות נמוכות יותר. יתרון השיטה- יציבות בתזרים המזומנים- כשיש מנגנון של פרמיה שנתית קבועהß יש יציבות בתזרים. התפיסה בארה"ב אם יש חצי מיליון דולר בפרמיות- זה עובר כדאיות מבחינת חב' הביטוח, לחב' בארץ שיש להם מבטח שבוי- זה הבנקים.

                     ט.         נושא הפיקוח הוא פתרון ביניים- זה לא כמו לקנות ביטוח מחברת הביטוח, חב' הבת לא עומדת בסטנדרטים של חב' ביטוח סטנדרטית. 

            risk retention group

      זו דרך להקים חברת ביטוח בעיקר בצד החבויות, ע"י קבוצה של חברות. זה פטנט שמטרתו לנסות לשבור את המחיצה, או חוסר האמון הקיים בין חברות מסחריות לחב' הביטוח. המסחריות אומרות שלחב' הביטוח אין יתרון מלבד הגודל ועדיף לעשות את זה לבד, אך לא תמיד זה ניתן לעשייה, כדי לייצר את אותה חברה שמכסה חבויות- מתאגדות מספר חברות להקים חב' ביטוח כזו. היתרון- הם שולטים בחברה ותופרים אותה לצרכיהם, התעריפים נמוכים יותר, הכיסויים רחבים יותר, תוכניות ניהול הסיכונים יעילות יותר, תוכניות בקרת סיכון יעילות- כי התמריץ קיים לממש את התוכניות הללו ולקבל הנחות תמורתן. יש גישה לשווקים של ביטוח משנה, השתתפות ברווחים אם יש, ויציבות הכסוי בלי חשיפה לתנודתיות של השוק. החיסרון העיקרי הוא שההון שיש לחברה כזו הוא קטן יותר מההון של חב' ביטוח "אמיתית" ויש סיכון מסוים שהוא לא יספיק.