קבל 3 הצעות ביטוח רכב מ3 חברות ביטוח לקבלת הצעת מחיר לחץ כאן

ת"א (תל-אביב-יפו) 43178/01 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סראיעה מחמד . תק-של 2007(3), 10690.
========================================


ת"א (תל-אביב-יפו) 43178/01 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סראיעה מחמדשלום תל-אביב-יפו
ת"א (תל-אביב-יפו) 43178/01
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
נ ג ד
סראיעה מחמד
 
בית משפט השלום תל-אביב-יפו
[02.08.2007]
 
כב' השופטת בלהה טולקובסקי
 
בשם התובעת - עו"ד א. בן-חיים
בשם הנתבע - עו"ד מ. אלשייך
 
פסק דין
 
מבוא - הצדדים ומהות התביעה
1.    בפני תביעת שיפוי שהוגשה על ידי קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), מכח סעיפים 9 ו- 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), בגיןהוצאות ופיצויים ששולמו על ידה, עקב תאונת דרכים מיום 16.8.96 (להלן: "התאונה").
התאונה ארעה בעת שהנתבע, סראיעה מחמד (להלן:"הנתבע"), נהג ברכב מסוג טרנזיט מ.ר. 2029308 והסיע בו, עשרה נוסעים.
2.    לטענת קרנית, בעת ארוע התאונה, עסק הנתבע, בהסעת נוסעים בשכר, בלא שהיה בידו ביטוח תקף, הכולל כיסוי להסעת נוסעים בשכר.
קרנית הכירה בחבותה לפצות את הנפגעים בתאונה, ובהתאם להסכם שבינה לבין מבטחת הרכב, עילית חברה לביטוח בע"מ (להלן: "עילית" או "המבטחת"), נשאה קרנית, במחצית ההוצאות והתשלומים ששולמו לצורך פיצוי הנפגעים, המסתכמים בסך של 71,801 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.
3.    הנתבע אינו כופר בכך שלא היה בידו ביטוח המכסה הסעה בשכר אך טוען כי לא הסיע נוסעים בשכר. הנתבע טען והעיד כי התאונה ארעה בעת שהיה בדרכו מבאר-שבע לחורה, על מנת להביא חיטה לכבשים של אביו, וכי עצר לנוסעים שעמדו בצידי הכביש ולקח אותם "טרמפ", בתור טובה ושלא תמורת שכר. P

4.    מטעם קרנית העידו גב' סיהאם אבו קאעוד, החוקרים הפרטיים; מסאלחה מוחמד, דוד אלמקייס ומחמוד נורי והנפגעים אשר פוצו על ידי קרנית בגין פגיעתם בתאונה; ג'מאל אלהוורין (להלן: "אלהוורין"), ג'ומעה עלי חמד זידאת (להלן: "זידאת") חאלד מוסא (להלן: "מוסא"), ג'מאל עודה אבו זנייד ועלי אבו זנייד.
כן העידו הנתבע ובן אחיו, איברהים סרעיה (להלן: "איברהים").
 
"הסעה בשכר" - מהי?
5.    אין חולק כי פוליסת הביטוח שהוצאה לנתבע על ידי "עילית", אינה מכסה שימוש ברכב "...למטרות הסעת נוסעים בשכר, בתשלום או בתמורה" (סעיף 32 לחלק ב' בתנאים הכללים שבגב תעודת הביטוח הרלבנטית, נספח ה' לתצהיר גב' אבו קאעוד, ת/5) .
6.    המונח "הסעה בשכר", פורש בפסיקה כהסעה בעלת אופי עיסקי, דהיינו; שימוש ברכב לצורך עסק של הסעות, כפי שנפסק בע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך חדד, פ"ד מ(3), 1, 13-14 (1986): "הכוונה היא, בעליל לנסיבות בהן משמשת המכונית על ידי הסעתה למטרה מסחרית-עסקית (כגון מונית-שרות וכדו')". כן ראה ע"א 559/91 המאגר הישראלי לבטוחי רכב ("הפול") נ' פאיזה עיסא ואח', פ"ד מז (3), 788 (1993) (להלן: "פרשת עיסא"), שם עמד בית המשפט העליון על הרציונל העומד בבסיס החרגת השימוש ברכב לצרכי הסעה בשכר, מגדר הכיסוי הביטוחי, כדלקמן: "תנאי הפוטר מאחריות בגין תאונות שארעו תוך כדי הסעה בשכר, הינו מקובל ורווח בפוליסות ביטוח רכב. הגיונו נעוץ בכך, כי הסעת נוסעים בשכר טומנת בחובה סיכונים נוספים על הסיכונים המקובלים של נסיעה רגילה ברכב. זאת משום שהמסיע בשכר עשוי להימצא שעות רבות על הכביש, נסיעתו אינה למטרת מעבר ממקום למקום גרידא, ולכן סביר להניח שהמרחקים שיגמע רכב המסיע בשכר יהיו בדרך כלל גבוהים מאלו שנוסע רכב רגיל. סיכון אחר הוא, כי באותם מקרים של הסעה בשכר, בהם מקבל המסיע תשלום עבור כל נוסע ברכב, יהיה לו תמריץ להסיע מספר רב ככל האפשר של נוסעים. בכך גדל הסיכון בהשוואה לרכב פרטי רגיל, שככלל אינו נוסע כשהוא מלא נוסעים. משום כך, נוהגות חברות הביטוח לבטח כלי רכב המוסעים בשכר בפוליסות מיוחדות, בהן ניתן ביטוי לסיכון מוגדל זה" ובהמשך: "לדעתי הדיבור "הסעה בשכר" מכוון למצבים בהם הרכב המבוטח משמש לעסק של הסעה...".
ישום המבחן של הסעה בעלת אופי עיסקי-מסחרי, במסגרת עסק של הסעות, מלמדנו כי לא כל נסיעה עבורה שולם תשלום כלשהו, כהשתתפות בהוצאות הנסיעה, תחשב ל"הסעה בשכר", המוחרגת מגדר הכיסוי הביטוחי, ראה לעניין זה; ת.א. 1194/81 (חיפה) אשתר נ' קרטה ואח' פס"מ, תשמ"ו ג', 281 וע"א 391/88 (חיפה) הפניקס הישראלי נ' "קרנית", צלטנר 391 (ז) 1 וכדברי כב' השופט בך, ב"פרשת עיסא": "המבחן אם כן, כרוך באופי הנסיעה. נסיעה שהיא למטרות רווח ובעלת צביון עסקי תהא בגדר "הסעה בשכר". לא די בכך שמשתלם כסף, על-ידי הנוסעים ברכב או על-ידי צד שלישי, לבעל הרכב לשם כיסוי הוצאותיו. תשלום כזה כשלעצמו אינו מצדיק פטור מאחריות לחברת הביטוח. על מנת שיתקיימו תנאי הפטור יש להראות כי קיימים אלמנטים עסקיים בהפעלת הרכב" (שם בעמ' 791), כן ראה פסק דינה של כב' השופטת וילנר בת"א (מחוזי חי') 1092/04 עזבון המנוח JAIMES HUBER KIBBEN נ' זכריא חג'אזי ואח', תק-מח 2007(1), 8582 (2007).
 
 
נטל ההוכחה P

7.    הנטל להוכיח כי התאונה ארעה בעת ביצוע "הסעה בשכר", המוחרגת מגדר הכיסוי הביטוחי,מוטל על הטוען, ראה לענין זה, רע"א 143/98 דיב נ' הסנה - חברת ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג (1) 450 (1999). ברגיל יוטל הנטל להוכחת "הסעה בשכר", על המבטחת הטוענת להעדר כיסוי ביטוחי.
בענייננו, עילת התביעה של קרנית, מעוגנת בסעיף 9 (א) (2) לחוק, המקנה לקרנית זכות חזרה כלפי "מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה...".
השאלה האם התאונה ארעה בעת ביצוע "הסעה בשכר", המוחרגת מגדר הכיסוי הביטוחי, לא נדונה ולא הוכרעה, במסגרת תביעות הנפגעים שכן קרנית, הכירה בחבותה כלפי הנפגעים, ללא צורך בהכרעה שיפוטית בשאלת החבות ומכח ההסכם שבינה לבין המבטחת, נשאה במחצית ההוצאות והפיצויים ששולמו לנפגעים.
בנסיבות אלה, בהעדר הכרעה שיפוטית בשאלת תוקף הכיסוי הביטוחי, במסגרת תביעת הנפגעים, הנטל להוכיח כי התאונה ארעה בעת ביצוע "הסעה בשכר" ולפיכך בהעדר כיסוי ביטוחי, מוטל על קרנית.
 
 
העדויות
8.    אלהוורין העיד לאחר שסיים את עבודתו, ביום שישי בשעה 13:00, רצה להגיע לביתו שבדהריה וכי מאחר ולא היו מוניות או אוטובוסים, סימן לנתבע בידו, לעצור. אלהוורין העיד כי אינו מכיר את הנתבע וכי לא שילם לו בעבור הנסיעה שכן לא היה מדובר במונית (עמ' 14-12 לפרוטוקול).
העד הכחיש כי נפגש, לאחר התאונה, עם חוקר מטעם המבטחת והעיד כי טרם עדותו, אמרה לו גב' אבו קאעוד, העדה מטעם קרנית כי אם לא יאשר חתימתו על ההודעה, ת/א2, יהא עליו להחזיר את הפיצויים שקיבל בסך 6,000 ₪ (עמ' 11 לפרוטקול).
9.    זידאת העיד כי עלה לרכבו של הנתבע בחניון, ליד השוק בבאר שבע וכי לא שילם בעבור הנסיעה. זידאת ציין כי אינו מכיר את הנתבע וכי היו נהגים שהיו מסיעים בחינם וכדבריו: "אנחנו לא שילמנו. אני אומר שהיו הרבה אנשים שהיו מעלים אותנו בחינם. אני לא מכיר את הנהג בכלל. זה לא מונית" (עמ' 16 לפרוטוקול). כשעומת זידאת עם האמור בהודעה שמסר לחוקר ביום 15.2.97, ת/2 ב', כי הוא ושאר הנוסעים, התכוונו לשלם לנתבע, כל אחד 7 שקלים, השיב כי אינו זוכר מה אמר לחוקר לפני שנים רבות. במהלך חקירתו של העד הסתבר כי בעת שהוסע לבית המשפט, על ידי החוקר נורי, הוקלטה השיחה שנערכה ברכב. זידאת הכחיש כי אמר בדרך לבית המשפט כי שילם עבור הנסיעה וכשנשאל אם אמר שהתכוון לשלם לנתבע, עבור ההסעה, השיב: "ככה אצלנו הערבים, ככה המנהגים שלנו, אנחנו עולים ומציעים כסף אבל הוא לא קיבל" (עמ' 18 לפרוטוקול).
על פי החלטתי מיום 23.1.07, קלטת השיחה שנוהלה בין החוקר מטעם קרנית לבין העדים, בדרך לבית המשפט, תורגמה ותומללה על ידי חברת התרגום הפועלת בבית המשפט. עיינתי בתמליל שהינו מקוטע ולא ברור אך ככל שניתן להבין, העד אמר שלא שילם עבור הנסיעה כי קרתה תאונה ואז נאמרו על ידי החוקר, הדברים הבאים: "אני יודע. מאה אחוז... כי התאונה קרתה לפני שהגעתם. אם לא היתה קוראת (כך במקור - ב.ט.) התאונה הייתם משלמים... מאה אחוז" (עמ' 6-5 לתמליל). P

10.  מוסא העיד כי אינו מכיר את הנתבע וכי עלה לרכבו, בשוק בבאר שבע לאחר שהנתבע אמר כי הוא נוסע לדהריה. מוסא העיד כי לא שילם עבור הנסיעה וכי הנתבע כלל לא דיבר על תשלום ולא ביקש תשלום (עמ' 21- 22 לפרוטוקול). מוסא אישר חתימתו על הודעה שנמסרה לחוקר, ת/2 ג', במסגרתה אמר: "התכוונו לשלם כל אחד 7 ש' לנהג אולם לא הספקנו לשלם כי התאונה ארעה בצומת עומר...", אך העיד כי אינו זוכר מה אמר לחוקר לפני שנים (עמ' 22 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית הסביר מוסא: "...יש נהגים שעובדים עבור כסף, אבל הוא לא דיבר איתנו בכלל כי זאת הפעם הראשונה שאנחנו עולים איתו.....לא שילמתי כסף לנהג. בזמן המקרה, לא שילמנו לו כסף. לא ראיתי אף אחד ששילם לו כסף. נהגים אחרים, לפני שאנחנו מגיעים, 100 מ', אנחנו אוספים את הכסף ונותנים לנהג" (עמ' 23 לפרוטוקול) .
11.  ג'מאל אבו זנייד העיד כי עמד ליד תחנת ההסעות עם אחיו ובן דודו וכי "... ביקשנו טרמפ. עמד הבחור ועלינו. בטרמפ כזה אני לא משלם כסף ...אם באה מונית, אנחנו עולים במונית. הוא נסע הרמנו יד והוא נעצר" (עמ' 25 לפרוטוקול). יצויין כי העד נשאל לגבי ביקורו של החוקר נורי וכדבריו: "אני לא רוצה לדבר איתו. מה שהוא עשה לי היום, אני לא אשכח כל החיים... הוא אמר לי שאני שקרן שאני לא בסדר..." (עמ' 26 לפרוטוקול). היות והעד חש ברע הופסקה עדותו והוא פונה על ידי מד"א. העד מוחמד אבו זניד, אשר התייצב אף הוא, שוחרר מעדות, על מנת ללוות את אחיו.
12.  עלי אבו זנייד, העיד כי בסיום עבודתו, ירד יחד עם בני דודו לרחוב שם סימנו לנתבע לעצור והוא עצר. לדבריו שאלו את הנתבע אם הוא מגיע לדהריה והוא אמר שלא וכי הוא נוסע לחורה, לפיכך ביקשו לנסוע עימו עד לתל-שוקת שם היו אמורים לפגוש את מעסיקם. העד ציין כי אינו מכיר את הנתבע וכי לא שילם לו עבור הנסיעה. העד ציין אף הוא את יחסו של החוקר נורי כלפיו, והעיד כי:
"ת.  לפני חצי שעה האדם הזה (העד מצביע על העד מוחמד נורי) ועוד אחד שהיה אתו, מישהו עם משקפיים ברגע שהגענו לפה לבית המשפט הם חקרו אותנו מה קרה אתכם, איך היתה התאונה, האדם הזה הוא לא רצה להכניס אותנו לבית המשפט. הוא לא רצה שאנחנו נספר את האמת.
עו"ד אלשיך:
אבקש שמו של האיש הזה ירשם בפרוטוקול.
עו"ד בן חיים:
 
שמו של האיש מוסטפא משהו.
ת.    הם מתגרים בנו. הוא מאיים עלינו. הוא מאיים, הוא רצה לקנות אותנו בכסף, הוא רוצה שאני אגיד מה שהוא רוצה וישלם לי כסף" (עמ' 29 לפרוטוקול).
13.  אשר לעדויות החוקרים, החוקר דוד אלמקייס העיד כי שוחח עם שניים מהנפגעים, זידאת ואל סוויטי (אשר לא התייצב לעדות) ואלה מסרו לו כי על פי הנוהג, הם משלמים בין 7 ל-10 ₪, בסוף הנסיעה וכי במקרה זה, לא הספיקו לשלם טרם התאונה. העד אישר כי לא גבה מהנפגעים הודעה בכתב ויצויין כי תמליל שיחתו עם הנפגעים, לא הוגש כראיה.
החוקר מסאלחה מוחמד, גבה את ההודעות מזידאת, מוסא ואלהוורין, ת/2 א'-ג', אשר תרגומן צורף לדו"ח החקירה מיום 17.2.97 (נספח ו' 1 לת/5). P

החוקר נורי העיד כי פגש את הנפגעים ג'אמל ומוחמד אבו זניד שמסרו לו כי אינם מכירים את הנתבע וכי לא שילמו לו כי קרתה התאונה שכן בדר"כ משלמים, כשמגיעים ליעד (עמ' 12 לפרוטוקול). נורי אישר כי גבה הודעות בכתב והקליט את השיחה עם הנפגעים, אך ההודעות ותמליל השיחה, לא הוגשו (עמ' 12 לפרוטוקול).
למותר לציין כי אין בידי החוקרים הפרטיים שפעלו מטעם המבטחת ומטעם קרנית, להעיד כי מדובר ב"הסעה בשכר" שכן קביעה זו, הינה בגדר מסקנה משפטית. כל שבידי החוקרים להעיד הינו בדבר פעולות שננקטו על ידם, לרבות דברים שנאמרו להם והודעות שנגבו על ידם. בשלב זה, ראיתי לציין כי אם הארכתי בתאור עדויות הנפגעים, הרי שראיתי לעמוד על תחושתם של הנפגעים, אשר על פי עדותם, חשו מאויימים מדבריו ויחסו של החוקר נורי אשר ביחד עם אחרים, דאג להסעתם לבית המשפט.
14.  הנתבע ציין בתצהירו, נ/1, כי ביום התאונה, יצא מעבודתו בבאר שבע לכיוון צומת שוקת על מנת לקנות חיטה לכבשים של אביו וכי לאחר שהבחין בקומץ אנשים שעמדו בשולי הכביש ואחד מהם סימן לו לעצור, עצר, אמר להם שהוא נוסע לחורה וכשביקשו ממנו לקחת אותם, נענה לבקשתם. הנתבע ציין כי לא קיבל ולא ביקש תשלום עבור הנסיעה.
בחקירתו הנגדית, העיד הנתבע כי בעת ארוע התאונה, עבד במוסך בר-עם בבאר שבע ואכן באישור המוסד לביטוח לאומי-תחום ביטוח וגביה, נ/2, צויין כי על פי הדיווחים למל"ל, הנתבע עבד ב"מוסך ברעמ (כך במקור - ב.ט) בנגב 1983 בע"מ" מחודש אוקטובר 1994 ועד לחודש אוגוסט 1996.
בחקירתו הנגדית, ציין הנתבע כי בן אחיו, איברהים, הגיע אליו למוסך ומסר לו כי אביו ביקש שיביא אוכל לכבשים. הנתבע חזר על גירסתו, בדבר איסוף הנוסעים כטובה וללא תמורה, והעיד: "המוסך באזור התעשייה בבאר שבע קרוב לשוק, בדיוק יצאתי היו אנשים בצד ימין אז אחד מהם סימן כדי לעצור אותי באמצע הכביש, אמר לאן אתה נוסע, אמרתי לו לחורה. הוא אמר תעשה לנו טובה, קח אותנו כי היה יום קיץ חם וזה היה אחר הצהריים, אין הסעות. אז לקחתי אותם. אני אמרתי להם שאני מגיע עד לצומת שוקת ואחר כך הם ירדו שם ואני אלך לחורה" ובהמשך: "היו קבוצה, בערך 7,8 אנשים. כשעצרתי כולם עלו" (עמ' 32 לפרוטוקול).
15.  אברהים, תמך בעדותו בעדות הנתבע, והעיד: "אנחנו לא דיברנו איתם על כסף ולא התכוונו לקחת מהם כסף, עשינו להם טובה כי היה חם, אחד התפרץ באמצע הכביש ואמרתי לנהג לעצור שנראה מה הם רוצים. הוא אמר לנו לאן אתם נוסעים, אמרנו להם לחורה, הם אמרו שנעשה להם טובה וניקח אותם עד לצומת שוקת..." (עמ' 36 לפרוטוקול) .
 
דיון ומסקנות
16.  לאחר ששבתי ועיינתי בעדויות, בראיות שהוגשו ובטענות הצדדים, סבורה אני כי קרנית לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי בעת ארוע התאונה, עסק הנתבע, ב"הסעת נוסעים בשכר", כפרשנות מונח זה בפסיקה, דהיינו; בהסעת נוסעים בתשלום במסגרת עסקית-מסחרית.
17.  קרנית תולה יהבה, בהודעות שנגבו מהנפגעים על ידי החוקרים הפרטיים, בסתירות פנימיות שהתגלו בגירסאותיהם ובסתירות בין עדויות הנפגעים לעדות הנתבע בכל הנוגע לדברי הנתבע באשר ליעד הנסיעה (לחורה או לדהריה), נסיבות ומקום איסוף הנוסעים, כולם ביחד או בעצירות שונות. P

18.  אשר לסתירות בגירסאות העדים, יצויין כי מדובר בתאונה שארעה באוגוסט 1996, ואך סביר הוא כי לאחר יותר מעשר שנים, יפגם זיכרונם של העדים, ביחס לפרטי הארוע.
הגם שעדויות הנפגעים, אינן נקיות מספקות וסתירות, ראוי לציין כי כל הנפגעים, מסרו לחוקרים ואף העידו בפני כי אין ולא היתה להם כל היכרות עם הנתבע. זאת ועוד, הנפגעים, כולם, העידו כי לא שילמו לנתבע עבור הסעתם וגם אם התכוונו לשלם או להציע תשלום בסוף הנסיעה, הרי משמדובר בנסיעה אקראית ובהעדר ראיה כי הנתבע עסק בהסעת נוסעים בשכר, אין בכך כדי להצביע על קיומה של הסעה בשכר המפקיעה את תוקף הכיסוי הביטוחי.
19.  אשר להודעות שנגבו על ידי החוקרים, מעבר לכך שתמוה בעיני, מדוע לא הוגשו כלל ההודעות ותמלילי השיחות עם הנפגעים, סבורה אני כי עיון בהודעות שהוגשו, ת/2 א-ג, ביחד עם האמור בדו"ח החקירה (נספח ו' 1 לת/5) מעלה ספק ביחס לאמינות ההודעות והאפשרות לבסס עליהן קביעה בשאלת קיומה של הסעה בשכר.
בהודעתו של מוסא נאמר: "סיימנו את העבודה בשעה 14:00 והלכנו לשוק באר-שבע, משם נסענו ברכב פורד טרנזיט בצבע לבן נהוג בידי נהג מבאר-שבע שאינו מוכר לנו עובד בהסעת נוסעים בשכר-באר שבע שאינו מוכר לנו עובד בהסעת נוסעים בשכר..." ובהמשך: "... התכוונו לשלם כל אחד 7 ש' לנהג אולם לא הספקנו לשלם כי התאונה ארעה בצומת עומר באר-שבע כדקות ספורות לאחר תחילת הנסיעה, אנחנו רגילים לשלם כאשר מגיעים לאלדאהרייה" - וישאל השואל, אם מוסר ההודעה אינו מכיר את הנהג - הנתבע, הכיצד יודע הוא כי מדובר בנהג ש"עובד בהסעת נוסעים בשכר בקו באר שבע - אלדאהרייה".
בהודעתו של זידאת, נמצא את אותה סתירה, כדלקמן: "... והנהג מאזור באר-שבע, אינני מכיר אותו עובד בהסעת נוסעים בשכר - באר שבע אלדאהרייה וגובה מכל נוסע 7 ש', ביום התאונה נסעו עמנו ברכב המבוטח נוסעים נוספים אינני מכיר אותם, היינו עשרה במספר כולנו נסענו לכיוון אלדאהרייה והתכוונו לשלם לו כל אחד 7 ש'... אולם קרתה התאונה... ולא הספקנו לשלם לנהג...".
אלהוורין, הינו הנפגע היחיד אשר לכאורה, מסר בהודעתו כי שילם עבור הנסיעה, אלא שעיון בדו"ח החקירה גופו, מעלה ספק בדבר אמינות ההודעה האמורה שכן החוקר מציין בדו"ח כי אלהוורין: "ניסה בתחילה למסור גרסה דומה לזו של קודמיו (כי רק התכוונו לשלם לנהג עבור נסיעתם ברכב המבוטח אולם לא שילמו בפועל).
מסרנו לו באורח חד משמעי כי ייטב אם יספר את האמת לאמיתה מאחר וכביכול, יתר חבריו לנסיעה אישרו בפנינו כי שילמו עבור הסעתם! (מה שכאמור אינו נכון - הערה שלי ב.ט.) לאחר חקירה מאומצת הודה הנפגע כי כל אחד מהנוסעים (ובכלל זה הוא עצמו) שילמו לנהג המוכר כעובד בהסעת נוסעים בקו באר שבע אלדאהרייה 7 ש' עבור ההסעה" (סעיף 6 לדו"ח החקירה, נספח ו' 1 לת/5). למותר לציין כי אותה "חקירה מאומצת" אינה באה לידי ביטוי בהודעה. זאת ועוד, מעבר לסתירה הפנימית בהודעות בהן נאמר כי הנפגעים אינם מכירים את הנהג אך מאידך צויין כי הוא מוכר להם, כמי שעובד בהסעת נוסעים בשכר, הרי השימוש במונחים "הסעת נוסעים בשכר" ו"הרכב המבוטח", מצביע על כך כי ההודעות נוסחו בלשונו של החוקר ולא בלשונם של העדים.
  P

20.  מהמקובץ עולה כי מעבר לכך שלא עלה בידי קרנית להוכיח כי הנפגעים שילמו לנהג עבור הסעתם, הרי שעל פי הפסיקה, לא די בתשלום אקראי עבור הסעה או בתשלום המהווה השתתפות בהוצאות נסיעה שאינה מבוצעת במסגרת עסקית-מסחרית, כדי להפקיע את תוקף הכיסוי הביטוחי, בגין הסעת נוסעים בשכר.
     בענייננו, לא זו בלבד שלא הוכח כי הנפגעים שילמו לנתבע עבור ההסעה או כי הנתבע התכוון לגבות מהם תשלום בסיומה של הנסיעה אלא שלא הוכח כי הסעת הנוסעים, נעשתה על ידי הנתבע, במסגרת עיסוק בהסעת נוסעים בשכר. יוזכר כי הנפגעים כולם העידו כי לא הכירו את הנתבע והיתה זו, הפעם הראשונה שנסעו עימו. עדותו של הנתבע כי עבד במוסך, לא נסתרה ומנ/2 אף עולה כי הנתבע עבד, במשך קרוב לשנתיים ועד חודש אוגוסט 1996, במהלכו ארעה התאונה, במוסך ברעם. בדיבורו של הנתבע, בהודעתו במשטרה, ת/12, כי בעת התאונה "אני הסעתי נוסעים", אין כדי ללמד דבר מעבר למשמעותן המילולית של המילים ובוודאי שאין בדברים האמורים כדי ללמד על הסעת הנוסעים בשכר. כן איני סבורה כי ניתן להסיק מעצם רכישתו של רכב טרנזיט גדול, כי הנתבע עסק, בהסעת נוסעים בשכר. הנתבע הסביר את רכישת הרכב, בהיותו בעל משפחה גדולה (עמ' 32 לפרוטוקול) ולא הובאה כל ראיה התומכת בטענה כי הנתבע עסק, בהסעת נוסעים, כעיסוק המיועד להפקת רווחים.
21.  לאור מסקנתי כי לא עלה בידי קרנית להוכיח טענתה כי התאונה ארעה במהלך "הסעת נוסעים בשכר", המוחרגת מגדר הכיסוי הביטוחי, דין התביעה להידחות.
 
סוף דבר
22.  בטרם סיום ראיתי לציין כי דעתי אינה נוחה מהתנהלותה של קרנית בתביעה דנן.
קרנית ראתה מטעמיה ושיקוליה, להודות בקיומה של הסעה בשכר על סמך דוחות חקירה והודעות שניגבו מהנפגעים על ידי חוקרים פרטיים. למותר לעמוד על השוני בין הודעות הנגבות על ידי חוקרים לבין עדות הנמסרת בתצהיר מאומת כדין על ידי עורך דין או בפני בית משפט.
יתכן והשיקול העומד ביסוד ההחלטה שלא להביא המחלוקת בשאלת תוקף הכיסוי הביטוחי, להכרעת בית המשפט, במסגרת הדיון בתביעת הנפגעים, עניינו בהסכם שבין קרנית למבטחת, מכוחו נשאה קרנית רק במחצית ההוצאות שהוצאו לצורך פיצוי הנפגעים. כמובן שזכותה של קרנית לפעול בדרך שפעלה ולהגיע להסכמה עם המבטחת אלא שלצד הקטנת נטל הפיצוי המוטל עליה, במידה והיה נקבע על ידי בית המשפט, במסגרת תביעת הנפגעים, כי אכן מדובר בהסעה בשכר, על קרנית להביא בחשבון את הקשיים בהוכחת טענותיה, בגדר תביעת שיפוי, המוגשת שנים רבות לאחר התאונה כאשר לנפגעים, אשר פוצו זה מכבר, אין כל עניין לשתף פעולה ולהעיד.
התרשמתי כי העדים הרגישו מאויימים על ידי החוקרים מטעם קרנית אשר דאגו לזימונם והבאתם לבית המשפט. אין בידי לקבוע מסמרות, אם היתה הצדקה אובייקטיבית, לתחושתם זו של העדים אך ברור הוא כי גם נוכח קשיי הוכחה וחוסר מוטיבציה של הנפגעים לשתף פעולה, אין מקום והצדקה ליחס לא הולם כלפיהם או רמיזה כי יהא עליהם להשיב את הפיצויים שקיבלו, אם היו כאלה.
 
23.  התביעה נדחית.
קרנית תישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד, בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
 
המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום.