|
האינפורמציה בשוק הביטוח
כשאנו מדברים על אינפורמציה אנו מדברים על העובדה, שבסופו של דבר, השאיפה של מבטח זה לדעת מה הסיכון שגלום בחשיפה שהוא לוקח על עצמו. האם אני כמבטח יודע לזהות את הסיכון שחשיפה מסוימת גורמת לי ? מהו התהליך שהמבטח נוקט בכדי להגיע לסיטואציה זו ? חיתום – החיתום הוא תהליך של הערכת סיכון – דהיינו, המבטח שואל שאלות ובודק מספר בדיקות שמטרתם לזהות את הסיכון.
במציאות, כאשר פרטים שונים זה מזה ברמת הסיכון שלהם ובד"כ הם יודעים על עצמם יותר מהמבטח, אם המבטח לא יפעל בצורה מסוימת, המבוטחים עלולים להשתמש בעיצוב של המוצר כדי להרוויח ולנצל זאת לטובתם ולרעת המבטח בשוק בו האינפורמציה היא לא מושלמת, כלומר כאשר המבטח לא מצליח לזהות מה רמת הסיכון של המבוטח יהיו מצבים בהם לא יהיה שיווי משקל – כלומר המבטח לא תמיד יוכל להציע מוצר יציב , פיתרון יציב – דהיינו, מוצר שעונה על צרכי כל המובטחים.
המודל מדבר גם על הייחודיות של חוזה ביטוח כגון ביטוח רכב לעומת חוזים אחרים. חוזה ביטוח – ייחודו בכך שהוא מגדיר במקביל כמות ומחיר (יש לזכור שכאן אנו מדברים על ביטוח כללי בעיקר). אנו רגילים מכלכלה שנקבע מחיר ליחידה והרוכש מחליט איזו כמות הוא ירכוש. חוזה הביטוח לא אומר "על כל 1,000 ביטוח רכב אני צריך לשלם 500 ₪", אלא אומר כי על רכב מסוים, שנניח ששווה היום בשוק 120,000 ₪, פרמיית הביטוח היא 6,000 ₪. כלומר החוזה הוא חוזה שבבת אחת מגדיר גם את היקף הביטוח וגם את מחירו.
אנו נראה שבשוק שיש בו מבוטחים "מסוכנים" – כאלה שההסתברות שלהם להגיש תביעה שמשמעותה הפסד לחברת הביטוח, בשוק כזה שיש בו מבוטחים מסוכנים ושהמבטח מתקשה לזהותם, תיווצר השפעה חיצונית שלילית (negative externality) – זה אומר שעצם קיומי בשוק משפיע לרעה על מישהו אחר. למשל, אנו נגלה שכאשר יש נהגים רעים שהמבטח לא יודע לזהות אותם, הם יקבלו פיתרון מסוים (שאנו נלמד אותו בהמשך), אבל במקביל הנהגים הטובים יקבלו פיתרון פחות טוב ממה שהיו מקבלים אלמלא היו נהגים רעים בשוק והמבטח יכול היה לזהותם. |
|
.gif)
